כשאנחנו חוששים לאכזב או להיעזב, או מאמינים שאנחנו אחראים לאושר של בן או בת הזוג או מצפים מעצמנו להיות בני זוג מושלמים, אנחנו מתחילים לרצות. ואפילו אם הוא או היא כלל לא מצפים מאתנו שנעשה זאת, אנחנו מוסיפים לרצות... לפעמים יוצאים מגדרנו כדי שלאותו אחר משמעותי יהיה טוב. גם במחיר של וויתור מתמשך על עצמנו ועל צרכינו.
ובכל פעם שאנחנו פועלים מהמקומות האלה, אנחנו מתרחקים עוד כמה מילימטרים מעצמנו. וכך אנו מתחילים לפסוע הרחק מלבנו במורד של מדרון חלקלק שמוביל לניכור. אם זה נהיה הרגל (וזה נהיה בדרך כלל) אנחנו מפסיקים להרגיש בנוח בעור שלנו. פחות שמחים, פחות יצירתיים, פחות אוהבים ועם הזמן, מתקשים לזכור מה באמת חשוב לנו. מה אנחנו רוצים מהחיים. ואנו מתחילים לחוש טינה כלפי אותו אדם שרק עד לפני כמה רגעים רצינו כל כך לשמח. פעמים רבות, אנחנו אפילו מתחילים להאשים אותו במצבנו.
כך יוצא שהפחד לאכזב שהוביל לריצוי בן או בת הזוג, מוביל לכך שאנו מתהלכים בחיים, מתוך רגש של אכזבה מתמשכת. אכזבה מעצמנו על כך שהגענו למצב הזה ואכזבה מבן או בת הזוג על כך שהם לא רואים את מה שעובר עלינו. על כך שהם משאירים אותנו לבד בכאב. אז אנחנו ממשיכים לחיות יחד. יחד, אבל לבד. אפופים ברגשות השליליים הללו כלפי עצמנו וכלפי בן או בת הזוג.
את האינטימיות והרצון לקרבה החליף עכשיו דחף להימנע מקרבה. את השיחה והמגע מחליפים שתיקה וניכור כפול. ניכור מבן או בת הזוג וניכור מעצמנו. מהצרכים, הרגשות והרצונות המקוריים שלנו.
אבל יש גם אופטימיות בסיפור הכואב הזה. את כדור השלג הזה אפשר לעצור. את אגמי הכאב אפשר לייבש. אני סבור שהשלב הראשון הוא סליחה מלאה מהלב לעצמנו, סליחה מלאה לבן או בת הזוג. לאחר מכן מתאפשר חיבור מהלב לעצמנו.
