מזה כמה ימים, שהשלג הצטבר וחסם את דלת הבקתה בה התגוררתי בהרים ומנע ממני לרדת אל הכפר הסמוך. המזון שנותר ברשותי היה מועט וחדגוני משהו ובחוץ היה שקט. למזלי נותרו לי מעט עצי הסקה, שעדין הצליחו לחמם את בשרי ולהאיר את הבקתה באור כתום. חשתי בשעמום, בריקנות.
"אני מכיר את השעמום", עלתה מחשבה. "אני יודע לרוץ מהר ממנו. לברוח ולהסתתר ממנו". חזר הקול.
הלכתי אל המזווה וחיפשתי את שארית הבשר המיובש, שזכרתי שהשארתי על המדף. "נגמר!". החלטתי להקשיב לציוצי הציפורים, אבל אף ציפור לא צייצה, שכן השלג הוסיף לרדת והחיות בקשו מסתור. אויבי הוותיק זיהה את פגיעותי והחל להזדחל פנימה לעצמותי כנחש קר, חודר לשורש הוויתי.
התבוננתי בו, מודה שבהתחלה בחשש רב. אחר כך נתתי לעצמי לשחרר קצת את האימה ולהרגיש אותו.
פתאום זיהיתי שבתוכי נפערה תהום שאין לה פשר. התהום זיהתה את מבטי והחלה למשוך אותי לתוכה. זה היה מבעית בהתחלה, אבל הדרכה כלשהי לחשה לי "היכנע!".
נכנעתי ונתתי לעצמי להימשך ולהיבלע כל כולי בתהום. אינני יודע איך זה קרה, או כמה זמן חלף עד ששבתי לחושי. אולי היה זה גחל, שהתפוצץ וניתר על רגלי, שהצליח להחזיר אותי לעצמי.
בחוץ עדין ירד השלג. הגחלים באח כמעט שכבו. אושר שליו ושלם זרם עתה בכל מה שנחה עליו תודעתי.